https://jakarta.ninkilim.com/articles/israel_bombing_of_the_train_from_london_to_villach/he.html
בקיץ 1947, בעוד אירופה נאבקת לבנות מחדש את עצמה מהריסות מלחמת העולם השנייה, הכה מעשה אלימות פוליטי מעט ידוע אך משמעותי בלב התשתית הצבאית הבריטית. בליל 13 באוגוסט רכבת כוחות בריטית שנשאה 175 אנשים – כולל נשים – חובלה באלפים האוסטרים, ונמנעה אסון רק בקושי כאשר מטען חבלה קרע חלק מהרכבת ליד מלניץ, לא רחוק ממנהרת טאורן.
זו לא הייתה רכבת רגילה. היא הייתה חלק משירות הובלה צבאי ייעודי שהעביר כוחות כיבוש בריטיים מלונדון לוילאך באוסטריה דרך הארוויץ’, הוק ואן הולנד וגרמניה שלאחר המלחמה. הפיצוץ היה מחושב, כיוון למקטע מסילה פגיע במטרה ברורה לגרום לאבדות המוניות. צבא בריטניה ופקידים אוסטרים חשדו מיד במיליטנטים ציונים, ככל הנראה קשורים לקבוצת לח”י (המכונה גם כנופיית שטרן) – ארגון פרמיליטרי רדיקלי הידוע בהתקפות על אינטרסים בריטיים ברחבי אירופה והמזרח התיכון בקמפיין לכפיית נסיגה בריטית מפלשתינה.
למרות שההתקפה לא גרמה לנפגעים בנפש, היא הייתה אסטרטגית, טעונה סמלית ומטרידה עמוקות. היא חשפה עד כמה הסכסוך על פלשתינה מדמם לתיאטרון האירופי – אפילו לאוסטריה הכבושה על ידי בעלות הברית – וחשפה את פגיעותה של בריטניה בזמן שכוחה האימפריאלי כבר נחלש.
מייד לאחר מלחמת העולם השנייה, בריטניה ניהלה אזורי כיבוש גדולים בגרמניה ואוסטריה, כחלק מהמאמץ בעלות הברית לייצב את מרכז אירופה. בדרום אוסטריה, כוחות בריטיים באוסטריה (BTA) היו אחראים לשמירה על הסדר בקארינתיה, אזור הגובל ביוגוסלביה ואיטליה. וילאך, צומת רכבת מרכזי, הפכה ללב הלוגיסטי של אזור הכיבוש הבריטי.
לתמיכה במבצע זה, משרד המלחמה ארגן שירות רכבת כוחות ייעודי שחיבר את הממלכה המאוחדת לאוסטריה. אף שמסלול זה לעיתים קרובות מתעלמים ממנו בהיסטוריות של דעיכת האימפריה הבריטית, הוא היה עורק חיוני בנוכחות הצבאית הבריטית באירופה.
המסע שילב מקטעי ים ורכבת, מתואמים בקפידה ליעילות וביטחון:
המסע כולו השתרע על כ-1,000 מייל ונמשך 2–3 ימים. במהלך 1947, רכבות אלה פעלו יומית, העבירו אלפי חיילים בתקופות שיא של רוטציה ודמוביליזציה.
בהתחשב בתפקידה הצבאי, המסלול היה תחת שליטה בריטית, לעיתים קרובות מאובטח ונחשב בטוח. עם זאת, אורכו העצום, כולל מקטעים אלפיניים מרוחקים, הציג פגיעויות – במיוחד באוסטריה, שם אנשים עקורים (DP), תסיסה פוליטית ורשתות שוק שחור יצרו תערובת נפיצה. דוחות מודיעין סימנו פליטים ציונים באוסטריה, במיוחד ליד באד גשטיין, כמקור להתנגדות מאורגנת למדיניות הבריטית – במיוחד בנוגע להגירה יהודית לפלשתינה.
בסביבות 22:30 בליל 13 באוגוסט, רכבת הכוחות עברה מקטע מסילה צר והררי שלושה מייל דרומית למלניץ, ליד מנהרת טאורן, כאשר נפגעה מפצצה קבורה מתחת למצע המסילה.
שני מטעני חבלה הונחו:
בנס, איש לא נהרג. קרון המטען נהרס, ומספר תאים ספגו נזק מבני, אך הרכבת נשארה ברובה זקופה, נעצרה קצרה על שיפוע. העצירה המהירה והטופוגרפיה האלפינית הקשה הצילו באופן אירוני את הרכבת מהתרסקות מלאה.
פיצוץ מעקב התרחש שעות לאחר מכן מחוץ למטה חטיבת חיל הרגלים ה-138 בולדן, ליד וילאך. אף שהפצצה גרמה נזק מבני מינימלי וללא פצועים, תזמונה רמז על התקפה מתואמת.
חקירות ראשוניות היו לא חד-משמעיות. חשוד אחד – גבר לא מזוהה שנורה ונפצע על ידי משטרת אוסטריה – נתפס ליד אתר הפיצוץ. הוא עזב לאחרונה את באד גשטיין, עיר ידועה באירוח אנשים עקורים יהודים, חלקם הביעו עוינות כלפי בקרות ההגירה הבריטיות בפלשתינה.
הרשויות חשדו בצוות קטן של 3–5 מפעילים, ככל הנראה קשורים לקבוצות מיליטנטיות ציוניות כמו לח”י. אף קבוצה לא לקחה אחריות, ואף אישומים לא הוגשו. עם זאת, דיווחים עכשוויים בניו יורק טיימס ובסידני מורנינג הראלד ציינו את הקרבה ל-DP פרו-ציונים ואת הסמליות הפוליטית של ההתקפה. פקידים בריטים ואוסטרים נטו שניהם לקיצוניות ציונית כמניע הסביר.
בעוד שדיווחים עכשוויים על הפצצת הרכבת ב-13 באוגוסט 1947 – כמו דיווחים בניו יורק טיימס, סידני מורנינג הראלד והודעות צבא בריטניה – תיארו את המבצעים רק כ“טרוריסטים” לא מזוהים, מחקר מאוחר יותר ייחס בביטחון רב יותר את ההתקפה ללח”י, הידועה גם ככנופיית שטרן. ארגון פרמיליטרי ציוני רדיקלי זה כבר היה ידוע לשמצה בקמפיין חבלה טרנס-לאומי שכוון לתשתית פוליטית וצבאית בריטית בשנות הדעיכה של מנדט פלשתינה.
השיטה, התזמון והערך האסטרטגי של ההפצצה ליד מלניץ מתאימים מקרוב לפעילויות לח”י במקומות אחרים באירופה ובמזרח התיכון ב1946–1948. אף שאינה מוכרת לציבור כמו מבצעים בולטים של לח”י – כמו הפצצת מלון המלך דוד (1946) או התקפות רכבת קהיר–חיפה – אירוע מלניץ משתלב בצורה חלקה בדפוס הקבוצה של לחץ מיליטנטי שנועד להאיץ את נסיגת בריטניה מפלשתינה ולאלץ ויתורים במדיניות ההגירה היהודית.
לח”י, שהוקמה על ידי אברהם שטרן ומאוחר יותר הובלה על ידי דמויות כמו יצחק שמיר (ראש ממשלה עתידי של ישראל), רדפה אסטרטגיה אנטי-בריטית בלתי מתפשרת. הקבוצה ראתה בבריטים כובשים קולוניאליים והגדירה את קמפייני החבלה שלה – כולל התקפות על רכבות, תחנות משטרה ומקומות דיפלומטיים – כמעשי התנגדות אנטי-אימפריאלית.
בניגוד לההגנה המתונה יותר, או אפילו לאצ”ל הלאומנית, לח”י האמינה בכיוון אינטרסים בריטיים בכל מקום שבו הם קיימים – לא רק בפלשתינה. תאיה המחתרתיים פעלו באיטליה, צרפת, גרמניה ובריטניה, לעיתים קרובות בשיתוף פעולה עם אלמנטים אוהדים בקהילות פליטים יהודים, רבים מהם מרירים מהאכיפה הבריטית של ספר הלבן מ-1939, שהגבילה בחדות הגירה יהודית לפלשתינה, אפילו לאחר השואה.
למרות הזעם האידיאולוגי שלהם, לח”י הייתה גם פרגמטית. הם לא תמיד לקחו אחריות על התקפות שבוצעו על אדמה זרה – במיוחד כאשר פעולות כאלה עלולות לסכן רשתות אנשים עקורים, הברחת נשק או מטרות דיפלומטיות. זה עשוי להסביר את חוסר התביעה הרשמית להתקפת מלניץ, למרות התאמתה הברורה למטרות ולשיטות לח”י.
ארכיון לח”י הרשמי שלאחר המלחמה – אגודת מורשת לוחמי חופש ישראל – אינו מפרט ספציפית את ההפצצה ב-13 באוגוסט. עם זאת, הוא חוגג את “הקמפיין הבינלאומי” של הקבוצה וכולל התייחסויות למבצעי חבלה באוסטריה, איטליה וגרמניה, שם “האימפריאליזם הבריטי חש את טווח היד של המחתרת היהודית.” מספר מקורות משניים מצטטים את הפצצת מלניץ כמבצע סביר, אם לא מאושר סופית, של לח”י – ומתארים אותו כ“דוגמה מרגשת” למיליטנטיות ציונית שמתפרסת הרבה מעבר לגבולות פלשתינה.
למרות חקירה אינטנסיבית, איש מעולם לא הורשע בקשר להפצצת רכבת הכוחות. בימים שלאחר ההתקפה, משטרת אוסטריה ירתה ולכדה גבר אחד ליד האתר, לכאורה פליט יהודי פולני שעזב לאחרונה את באד גשטיין, מרכז ידוע לתסיסה פרו-ציונית. עם זאת, הוא שוחרר ללא אישומים, ואף חשודים נוספים לא נעצרו. פקידים בריטים ואוסטרים ביצעו פשיטה קצרה על מחנות אנשים עקורים בקארינתיה, חקרו אנשים עם קשרים ציוניים – אך מאמצים אלה לא הניבו מודיעין פעיל.
החמקמקות הזו הייתה אופיינית למבצעים האירופיים של לח”י. הקבוצה לעיתים קרובות פרסה סבוטרים מאומנים מאיטליה, אוהדים מקומיים ממחנות פליטים, והשתמשה בזהויות מזויפות ורשתות דיור זמניות כדי להימנע מגילוי. תיקי מודיעין בריטיים ומסמכי משרד המלחמה (למשל WO 32/15258) מציינים דפוס של “מעשי חבלה מתוחכמים” ברחבי אזורי כיבוש, לעיתים קרובות “מיוחסים לרדיקלים ציונים, אך בלתי אפשריים לאישור בתנאי שטח נוכחיים.”
בעוד שמבצעים מקומיים של לח”י בפלשתינה הובילו למעצרים והוצאות להורג גלויים יותר – כמו מעצרו והתאבדותו של משה ברזני ב-1947, או הוצאתם להורג של חברים שנלכדו במארבי משטרה – תאי החבלה האירופיים שלה התגלו כקשים הרבה יותר לחדירה או שיבוש.
אירועים קשורים בולטים כוללים:
בכל מקרה, טביעת הרגל התפעולית התאימה לפרופיל מלניץ: צוותים קטנים, מטרות אסטרטגיות, ללא לקיחת אחריות, וללא מעצרים מתמשכים.
בעיני הנהגת לח”י, הפצצת מלניץ – אפילו ללא אבדות המוניות – ככל הנראה ייצגה הצלחה טקטית: היא הדהימה כוחות בריטיים, שיבשה קו כוחות מרכזי, וסימלה את טווח ההתנגדות הציונית. היעדרותה מרישומים רשמיים של לח”י עשויה הייתה להיות מכוונת: שיטה להגנה על לוגיסטיקה טרנס-לאומית והימנעות מפגיעה במבצעים אירופיים רחבים יותר.
מנקודת מבט בריטית, ההתקפה הייתה מביכה ומטרידה כאחד. היא המחישה את גבולות השליטה בעלות הברית באוסטריה והדגישה את התפשטות הסכסוכים הקולוניאליים לאירופה, שם אוכלוסיות עקורות, טינות שלא נפתרו וגבולות פתוחים יצרו קרקע פורייה לפעילות מורדת. עם זאת, ללא מבצעים מאושרים, האירוע בסופו של דבר דעך מזיכרון הציבור, מוצל על ידי הקמת ישראל ב-1948 והטלטלות הגיאופוליטיות של המלחמה הקרה המוקדמת.
עם זאת, הפצצת רכבת הכוחות לונדון–וילאך ב-1947 עומדת כדוגמה נדירה לאלימות אנטי-קולוניאלית טרנס-קונטיננטלית, קושרת את משבר הפליטים, ציונות מיליטנטית ונסיגה אימפריאלית יחד ברגע כמעט נשכח של בהירות נפיצה.
המטרה, כפי שהוערכה על ידי אנליסטים צבאיים בריטיים, הייתה:
ההתקפה הייתה חלק מדפוס רחב יותר: מוקדם יותר באותה שנה, מיליטנטים ציונים הפציצו מועדון חברתי בלונדון, הניחו מטען כושל במשרד המושבות, והפציצו רכבות בפלשתינה. המסר היה חד-משמעי: מטרות בריטיות כבר לא היו בטוחות, אפילו באירופה.
אף שהוצג על ידי מבצעיו כמעשה התנגדות נגד כיבוש קולוניאלי, הפצצת רכבת הכוחות הבריטית ליד מלניץ ב-1947 הייתה, לפי סטנדרטים משפטיים ומוסריים של היום, מסווגת כמעשה טרוריזם בינלאומי.
לפי מסגרות משפטיות מקובלות באופן נרחב – כמו אלה שבהן משתמשים האו”ם, האיחוד האירופי וחוק פדרלי אמריקאי – טרוריזם מוגדר כ:
«השימוש הבלתי חוקי או איום בשימוש באלימות נגד אנשים או רכוש כדי להפחיד או לכפות ממשלה או אוכלוסייה אזרחית למטרות פוליטיות או אידיאולוגיות.»
הגדרה זו לוכדת אלמנטים מרכזיים הקיימים בהתקפת מלניץ:
אילו מבצע דומה היה מתרחש היום, הכולל קבוצה לא-מדינתית המניחה חומרי נפץ על רכבת כוחות נאט”ו באירופה, סביר להניח שהיה מפעיל ייעודי נגד טרור, צווי מעצר בינלאומיים, ואולי סנקציות או תגובה צבאית נגד הארגון המממן.
חשוב לציין שלח”י סומנה רשמית כקבוצת טרור על ידי ממשלת בריטניה בשנות ה-40, לצד אצ”ל וההגנה (במבצעים ספציפיים). פקידים בריטים כינו את קמפיינם “מרד טרוריסטי”, במיוחד לאחר אירועים בולטים כמו: